אדם שכותב צוואה יכול לקבוע שפלוני יירש אותו, ובמידה ופלוני לא יהיה בחיים כאשר הוא ילך לבית עולמו, אז אלמוני יירש אותו.
יסודה של הוראה זו נעוצה מחשש טבעי והגיוני שמא אותו פלוני שאני רוצה להוריש לו את רכושי ימות לפני ובמקרה שכזה, אני רוצה שרק אלמוני יירש אותי.
אחת הדוגמאות הנפוצות לשימוש בהוראה זו היא כאשר בן זוג קובע בצוואתו כי לאחר מותו יירש אותו בן זוגו שנותר בחיים, אך אם בן הזוג לא יהיה בחיים במועד פטירתו, יירשו אותו ילדיו.
השימוש בהוראה זו מסייעת גם במקרה שבו היורש הראשון אינו יכול לרשת מאחר ונמצא פסול לרשת או שהיורש הראשון הסתלק מחלקו בעיזבון שלא לטובת בן משפחה (בן זוג, ילד, אח של המוריש), יירש את המצווה היורש השני אשר אוזכר בצוואתו.לעומת זאת, במקרה שבו היורש הראשון יסתלק מחלקו בעיזבון לטובת בן משפחה של המוריש (בן זוג, ילד, אח) אזי זכותם גוברת על היורש השני והם זכאים לחלקו של היורש הראשון בעיזבון וזאת, מכוח ההסתלקות לטובתם.
